החלטה בתיק בש"א 6603/05

1.         המבקשת (אשר צוינה בטעות כמשיבה 4) עתרה בבקשה זו להורות למשיבה להפקיד ערובה, שלא תפחת מסכום של 200,000 ש"ח וזאת, להבטחת הוצאותיה בהליך הביניים שהסתיים (בש"א 23475/04) ובתיק העיקרי. את בקשתה ביססה המבקשת, על הטענות בדבר סיכויי התביעה הקלושים של המשיבה ועל מצבה הכספי הקשה של המשיבה, כפי שפורט בתצהיר התומך בתובענה, באופן, לטענתה, בסופו של יום, לכשינתן פס"ד הדוחה התביעה, לא תוכל המבקשת להפרע מן המשיבה (צוינה בטעות כמבקשת) בגין הוצאותיה.

2.         במענה לבקשה, התרכזה המשיבה בסיכוייה הטובים, לטענתה, לזכות בתביעה וכן סמכה על ההלכה, שרק במקרים חריגים יש להפעיל שיקול הדעת על-פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולהטיל על בעל-דין ערובה להוצאות הצד שכנגד. עוד טענה, שמטרת הבקשה הנה למנוע בירור ענייני של המחלוקות שבין הצדדים.

3.         המשיבה השלימה טיעונים במענה לבקשה וטענה, כי דרישת המבקשת, אשר היא זו שגרמה למצבה הכלכלי הקשה של המשיבה, כי המשיבה תעמיד ערובה להוצאותיה, הנה חסרת תום לב. עוד טענה, כי העמדת ערבות למשיבה, על-ידי צד שלישי, עלולה להביא להפרת חוק מימון מפלגות, האוסר קבלת תרומות העולות על סך של 1,000 ש"ח לשנה מאדם פרטי. מאחר שלמשיבה אין כל אפשרות מעשית להעמיד ערב מטעמה, הטלת ערבות במקרה דנן, תביא לנעילת שערי בית-משפט בפניה. עוד טוענת היא, כי כאשר מצבו הרעוע של המבקש נגרם כתוצאה מהתנהגות הנתבע, אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, ובכך סמכה על הדברים של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 899.

4.         במענה לטיעונים האמורים טוענת המבקשת, כי עצם העמדת הערבות, כשלעצמה, אינה מהווה תרומה אסורה ועל המשיבה להתכבד ולהשיג הערבות. לא ניתן על-ידי המבקשת כל מענה לטענת המשיבה, כי המבקשת היא שגרמה למצבה הכלכלי של המשיבה.

5.         פרט למבקשת לא הגיש מי מהמשיבים בקשה דומה.

6.         על פי תקנה 519(א) לתקנות, רשאי בית-המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הכללים להפעלת שיקול הדעת לפי התקנה הנ"ל גובשו בפסיקה. כאשר מדובר בתובע שהינו חברה, נקבע ברע"א 544/89  אויקל  תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647, כי "קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור...". אמנם בעת שנקבע האמור, היה בתוקף סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, לפיו "מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט...ראה יסוד להניח,...שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן..." והוראה זו בוטלה בינתיים, ברם, נראה לי, שהרציו שעמד ביסוד ההלכה ברע"א 544/89 וסעיף 232 הנ"ל והחזקה האמורה, ממשיכים לחול גם עתה, לאחר ביטול סעיף 232 הנ"ל, במסגרת הפעלת שיקול הדעת לפי תקנה 519(א) הנ"ל. הנני מאמצת לעניין זה את ההנמקה של כב' השופט זילברטל בבש"א 5922/01 ואח' (ת.א. (ירושלים) 2573/01 מוזס ואח' נ' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ (לא פורסם)), לרבות מסקנתו לעניין הפרשנות שיש ליתן לרע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב (לא פורסם). כך גם קבעתי בבש"א 017843/04 (ת.א. 1293/01) ש.א. דיזל פרטס בע"מ ואח' נ' עצי זיידן שיווק מסחר ויבוא עץ (1980) בע"מ והחלטתי זו אושרה, ביום 3.2.05, על ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט א' גרוניס) ברע"א 137/05. ביום 17.3.05 פורסם חוק החברות (תיקון מס' 3), תשס"ה-2005, אשר החזיר את עטרת סעיף 232 הנ"ל ליושנה, בהוסיפו את סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). אמנם תיקון זה פורסם לאחר הגשת התובענה דנן, ברם, מאחר שמדובר בהוראה דיונית, נראה שניתן לפרשה כחלה למפרע. גם אם סוברים שהתיקון חל רק ממועד פרסומו, הרי שיש לאמץ, כאמור, את הגישה לפיה הרציו של סעיף 232 לפקודה ממשיך לחול גם לאחר ביטולה ותיקון מס' 3 לחוק החברות, מחזק גישה זו.

7.         אין חולק כי המשיבה כ"מפלגה" הנה "תאגיד כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית" (ראו סעיף 13 (א) לחוק המפלגות, תשנ"ב-1992). לפיכך, לכאורה, יש להחיל לגביה את החזקה, שיש לחייבה בערובה להוצאות המבקשת, ובפרט, לאחר שהמשיבה הודתה כי מצבה הכלכלי בכי רע ולא הצביעה על נכסים מהם יכולה המבקשת להפרע בגין הוצאותיה היה והתובענה תדחה. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה שאין לחייב את המשיבה במתן ערובה להוצאות המבקשת וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

8.         בבר"ע 544/89 הנ"ל נקבע, בנוסף לקיומה של החזקה בנוגע לחברה שהנה התובעת, כי בין השיקולים אותם על בית-המשפט לשקול בעניין זה, "האם הוגשה תובענת החברה בתום-לב והאם יש לה סיכוי טוב להצליח בה?...האם הוגשה הבקשה לערובה רק כדי למנוע תביעה אמיתית של החברה ולהכשילה? האם מצבה הכספי הרעוע של החברה התובעת נגרם על-ידי התנהגות הנתבע שלא קיים את התחייבויותיו כלפי החברה, עיכב תשלומים או לא ביצע את חלקו בחוזה הנדון?" (שם בעמ' 651). נבחן את ענייננו ברוח האמור.

9.         אשר לסיכויי התובענה. המבקשת נאחזת בעניין זה בהחלטתו של כב' השופט זפט, בדחותו בקשת המשיבה למתן סעד זמני. נראה לי, כי כאשר השופט זפט ציין בהחלטתו מיום 28.2.05, כי "סיכויי עלי"ה להצליח בתובענתה מפוקפקים" אמירתו והחלטתו נסבו בעיקרו של דבר, למערכת היחסים שבין המשיבה לבין המדינה ולא במערכת היחסים שבין המבקשת לבין המשיבה. שכן, הסעד הזמני נתבקש כנגד המדינה בלבד. לגבי היחסים הפנימיים בין המבקשת לבין המשיבה, או בינה לבין ח"כ שטרן, אמרותיו היו אמרות אגב. נראה לי, ואנו נמצאים בשלב לכאורי בלבד, כי המחלוקת בשאלות, האם במערכת היחסים הפנימית שבין המבקשת לבין המשיבה, זכאית היתה המבקשת לקבל את המקדמות לפי חוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), תשנ"ג-1993, עבור או בשם המשיבה, ומי מהן חבה בהשבת עודף המקדמות שנתקבלו למדינה (כמו גם בשאלות שעוררה המשיבה בדבר סמכויותיו של ח"כ שטרן לפעול בנדון) - הנה מחלוקת שיש עדיין לדון ולהכריע בה ואין לקבוע לגביה מסמרות כבר בשלב זה. אכן, אם יקבע שביחסים הפנימיים בין המבקשת לבין המשיבה, לא היתה המבקשת רשאית לקבל את המקדמות, או שהחזר עודפי המקדמות חל עליה, במלואו או בחלקו, אזי טענת המשיבה, כי המבקשת היא זו שהביאה לחוסר יכולתה לשלם הוצאות משפט, אינה מופרכת.

            בנסיבות אלו, יש לטעמי להעדיף את זכות הגישה של המשיבה לערכאות המשפטיות, לבירור עניינה, על פני זכותה של המבקשת, לקבלת ערובה להוצאותיה ולא לחייב את המשיבה בהמצאת ערובה להוצאות המבקשת.

10.       נוכח מסקנתי האמורה, מיותר לדון בשאלת חוקיות מתן ערובה להוצאות מצד מפלגה ואם אכן מדובר בתרומה אסורה.

11.       בסיכום. הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק - לפי תוצאות המשפט.

ניתנה היום י' בכסלו, תשס"ו (11 בדצמבר 2005) במעמד הצדדים.

                                                                                 רנה משל, שופטת התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: